עולים או לוחמים- לפרשת דברים

בפתחו של ספר דברים שהוא נאומי הפרידה של משה רבנו ערב הסתלקותו, משה חוזר ומתאר את הטראומה הלאומית של חטא המרגלים, מוסיף ומדגיש פרטים שלא תוארו בספר במדבר בפרשת שלח. בפרספקטיבה היסטורית אחרי 38 שנה, יש מקום להתבונן על הדברים בצורה שונה, ולהעביר מסרים אחרים לדור הבנים העומד להיכנס לארץ.

אחרי הגזרה שנגזרה על דור יוצאי מצריים שלא ייכנסו לארץ ישראל היו שלא השלימו עם הגזירה וניסו להיכנס לארץ, ונהדפו בידי יושבי הארץ, הוכו וככל הנראה היו ביניהם גם חללים רבים. האירוע הקשה הזה מתואר בספר במדבר ומשה חוזר עליו גם בפרשתנו. ניתן להבחין בשינויים בין שני התיאורים:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה (במדבר יד ל"ט- מ"ה)

בפרשתנו, פרשת דברים:
וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה. וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה. וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם. (דברים א מ"א- מ"ה).

ההבדלים בין שני התיאורים:
א. בפרשת שלח היוזמה לעלות לארץ למרות הגזרה הייתה מתוך אבל ובפרשת דברים כמהלך של תשובה: "חטאנו לה'".
ב. בפרשת שלח משה לא מתאר צווי מפורש של ה' שלא לעלות למרות שכך משתמע מדבריו ואילו בפרשת דברים מופיע צווי מפורש .
ג. בפרשת שלח משה מסתייג מיוזמה בלשון: "עוברים את פי ה'" ואילו בפרשתנו: "ותמרו את פי ה' ותזידו...." התבטאות חמורה יותר.
ד. האויבים שבלמו את העולים בפרשת שלח הם העמלקי והכנעני ובפרשת דברים האמורי.
ה. ארון הברית שלא יצא איתם מופיע רק בפרשת שלח.
ו. תיאור המפלה בפרשת שלח: "ויכום ויכתום עד החרמה" ואילו בפרשת דברים תיאור יותר מפורט: "וירדפו אתכם כאשר תעשיינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד החרמה".
ז. הבכייה הנוספת אחרי המפלה מופיעה בפרשת דברים ולא מופיעה בפרשת שלח. הבכייה הייתה ככל הנראה מתוך בקשה נוספת לביטול הגזירה אבל ה' לא שמע ולא האזין לתפילתם של ישראל.
ח. הפועל מעפילים מופיע בפרשת שלח ולא בפרשת דברים.
ט. בפרשת שלח הקבוצה מתוארת כעולים, למרות שנראה שעלו מתוך מטרה להילחם וניגפו ואילו בפרשת דברים משה מדגיש שנכנסו לארץ כלוחמים: "ותחגרו איש את כלי מלחמתו... לא תעלו ולא תלחמו".

חלק מההבדלים נובעים מדגשים שאמורים להופיע בספר דברים בנאומי משה כמו יסוד התשובה בפרק ל', זקן ממרא בפרק י"ז וכאן מוגדרים העולים כממרים את פי ה' חוטאים במזיד. העמלקי הופיע בדברי השליחים שהוציאו את דיבת הארץ בפרשת שלח ככל הנראה מתוך מטרה להפחיד את העם שמלחמת עמלק חרותה בזיכרונו מיד אחרי המעבר בים סוף, ואילו מחציו ספר במדבר וגם בספר דברים מכונים כלל יושבי הארץ כאמוריים. בספר דברים אין הדגשה על מקומו של הארון במלחמה אלא המלחמות מתנהלות מתוך יוזמה של ישראל, מובן שההצלחה בהן תהיה בסיוע שמימי. גם חטא המרגלים מתואר בפרשת דברים כחטא של העם ואילו בפרשת שלח מקומם של השליחים-המרגלים הוא מרכזי. תיאור המפלה בספר דברים חמור יותר, הדיפה של העולים כדבורים ואחר כך הריגתם. תיאור זה מנוגד להמשך הפרשה שבה משה יתאר בצורה רחבה את הניצחונות בעבר הירדן המזרחי על סיחון מלך האמורי, ייתכן שהשימוש בשם "אמורי" במקום כנעני ועמלקי גם הוא מתוך מטרה להנגיד את המפלה בעבר מול הניצחונות המרשימים כעת.

תיאור המהלך בפרשת שלח כרצון לעלות לארץ מול פרשת דברים כרצון לכבוש את הארץ. מציג שתי צורות של מימוש ההבטחה האלוהית על הארץ. עלייה שהיא כניסה לארץ, מצווה שניתן לקיימה גם בצורה פרטית בעת הגלות, ההיבט השני הוא כיבוש הארץ המוצג בפרשת דברים. דור יוצאי מצרים מנסה מתוך האבל לעלות ואילו דור הבנים מביט על המהלך כמהלך של תשובה שכשל, הם אלו שאמורים לתקן את חטא אבותיהם ולעשות תשובה, התשובה תהיה על ידי כיבוש מלחמתי, הם כבר התנסו בכך במלחמות עבר הירדן המזרחי. משה מדגיש בפניהם שגם אבותיהם ניסו וכשלו ואילו הם הצליחו במלחמות הראשונות וכך אמור להיות גם בהמשך במלחמות הקשות בצד המערבי. משה בספר דברים מדגיש בצורה רחבה את ההיבטים הלאומיים, המלחמה וכיבוש הארץ תופסים מקום מרכזי.
הפרשנים בפרשת שלח מפרשים העפלה מלשון חוזק, קשיות לב או לפי המדרש מלשון אפלה, חושך, הם ידעו שלא יצליחו והטילו את עצמם לתוך החושך מעין התאבדות. אבלות עלולה להביא לקשיות לב או ייאוש. בפרשת דברים המהלך מתואר כיוזמה אקטיבית של תשובה, חגירת כלי מלחמה והסתערות על האויב, וגם זה כשל כי היה נגד הציווי האלוהי.
בדורנו זכינו לעולים רבים שעלו לארץ והצליחו וגם ללוחמים שזכו לכבוש ולהנחיל לעם ישראל את ארצו. ההצלחה היא הראייה הטובה ביותר לסיוע האלוהי שבא אחרי הרצון לשוב לארץ, מהלך של תשובה שקיבל סיוע אלוקי ולכן הצליח. דור באי הארץ התחיל את המהלך, אבל בתקופה זו המהלך נמשך שנים רבות ויהושע לא הצליח לכבוש את כל הארץ, המהלך מתקרב להשלמה בדורנו, המתקן את חטא המרגלים שהיה שורש לכל האסונות הלאומיים שהתבטאו בחורבן שני בתי המקדש.
המהפך מתבטא גם בשינוי המשמעות של המונח העפלה, במקרא השורש עפ"ל מופיע במשמעות שלילית: הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב' ד), היה קל דעת או קשה לב, גם המעפילים מתוארים כפזיזים, חסרי זהירות או קשי לב: "ויעפילו לעלות אל ראש ההר". המדרש שינה את האות עיין לאלף וראה את התנועה כהליכה אל החושך. העופל מופיע גם כגבעה המשמשת כמבצר: "ויבוא אל העופל" (מלכים ב' ה, כ"ו)\ "ואתה מגדל עדר עפל בת ציון עדיך תאתה" (מיכה ד, ח'). ייתכן ומשמעות זו היא הבסיס למשמעות החיובית בדורנו, העפלה כעלייה לא לגאלית לארץ ישראל נגד חוקי המנדט הבריטי. העולים נגד צווי ה' בדור המדבר שכשלו מול העולים נגד חוקי הרשע של השלטון הזר שהצליחו ובכך תקנו את חטאם של המעפילים בימי המדבר. העפלה הפכה להיות בדורנו ביטוי לעצמה, מסירות נפש הבונה את הבית השלישי ובניגוד לחושך המדברי מאירה את העולם באורה של ארץ ישראל.